שמעתי רבות על ניתוח הקטרקט ומעולם לא התעניינתי מהו הקטרקט באמת.
היום באמצע החיים, לפתע לאור בעיות בראייתי התחלתי לחפש רופא עיניים מומחה וניסית להבין מהי התופעה הזאת וכיצד עלי לנהוג?
לומר את האמת הייתי קצת בדיכאון ופחדתי שאני מתעוורת. תמיד ראיתי 6/6 ולפתע טשטוש, אי נוחות וערפל משונה מפריע לי לראות כימים ימימה.
מסתבר כי עם הגיל, היום אני בת 65 , עדשת עיננו שהיא בדרך כלל שקופה ובהירה והיא אשר אחראית להעביר את התמונות שאנו רואים דרך האישון לרשתית ומשם דרך עצב הראייה אל המוח.
בתהליך אטי, עם הגיל העולה לצערי הופכת העדשה לעכורה. (ידוע גם על סיבות אחרות ואפילו אצל ילדים) עכירות זו היא אשר גורמת לי לבעיות הראייה עליהן התלוננתי.
תופעת הקטרקט מסתבר נפוצה ביותר בקרב בני הגיל שלי ( 20% ) וסוף סוף הבנתי שאני לא בת יחידה בספור זה.
מה עושה אישה כמוני, עובדת ועסוקה שלפתע משהו מפריע לה להמשיך בסדרי החיים היומיומיים, אצתי למחשב והתחלתי לערוך סקר שווקים, רופאים, שאלתי מכקים וכך הגעתי למרכז רפואי נ.א.ר.א אשר ברמת גן.
מעולם לא שמעתי על מרכז זה אך הסתבר לי כי מנהלי המחלקות ועוד מומחים מרחבי הארץ מנתחים שם. ואני, אשר קבלתי המלצה על אחד מרופאי המקום אשר בדק אותי, אשר את הממצא והזמין אותי לניתוח הקטרקט.
לעבור ניתוח זה תמיד מפחיד ומלחיץ. מהרגע הראשון שנכנסתי למרכז נ.א.ר.א למרות כל חששותיי נרגעתי בזכות אותה פקידת קבלה אשר בסבלנות מופלאה הסבירה לי בדיוק על כל ההליך במקום.
וכך השד לא רק שלא היה נורא, היה אפילו מדהים. המקום, נעים יפה ומסביר פנים.
טיפות עיניים טופטפו לעיני מספר פעמים מסתבר שאלו הטיפות להרדמה ולהרחבת האישון.
באותו זמן הייתי לצד בן זוגי אשר דאג לשוחח עמי.
הניתוח עצמו התבצע נדמה לי במהירות הייתי ערה אך לא הרגשתי דבר. האחיות הנפלאות הסבירו לי בכל זמן נתון מה יקרה בהמשך וחששותיי התפוגגו.
בסוף הניתוח כיסוי העין היה שקוף כדי להגן על העין. נחתי לי בחדר המנוחה ובצד ההוראות וההסברים אף קבלתי תיק הכולל את הטיפות לטיפול בבית בתוספת משקפי שמש גדולים להגנת העין החשופה מפני האור או חבלה מקרית.
כששתיתי לאטי את כוס התה והעוגייה שהוגשו לי בסוף כל ההליך, הצטערתי כי השקעתי כל כך הרבה אנרגיה בחששות ומתח שהיו מנת חלקי.
למחרת הגעתי לבקורת ומאז עבר כבר זמן, שבתי לענייני היום יום ואני ממשיכה להתפעל מהיעילות, המסירות והחוויה הנעימה שעברתי במרכז נ.א.ר.א עד כי הייתי חייבת לדבר עם הנהלת המקום ולשבח את עובדיו.
